מהמשפט הזה אפשר להבין בטעות כאילו דיין אומרת: "בינתיים אני לא מתבכיינת ואני לא אומרת תסתכלו עליי..." אבל ההפך הוא הנכון. היא אומרת: בינתיים אני לא מתבכיינת [אלא]ואומרת תסתכלו עליי..."
במקום "אלא" נדרש פסיק: "בינתיים אני לא מתבכיינת, ואומרת - תסתכלו עליי ואל תהיו כמוני".
בציטוטים של מרואיינים, ובייחוד בעבודות אקדמיות - מטעמי אתיקה, מהימנות, תוקף ואימות - יש חשיבות רבה בהבאת דבריו של המרואיין כפי שאמר אותם, ולכן אין לערוך את הטקסט ולשנות את הניסוח, אבל מותר וצריך להוסיף פיסוק המורה על הכוונה: פסיק, נקודה, נקודתיים (לפני פירוט), סימן שאלה וקו מפריד. הימנעו מציטוטים רגשיים: פעמים רבות אני נתקלת בציטוטים בעבודות אקדמיות שבהם הכותב מוסיף לציטוט של המרואיין סימני פיסוק "רגשיים", למשל, סימן קריאה, או סימן שאלה + סימן קריאה לסימון שאלה רטורית ("איפה נשמעו דברים כאלה?!"). זוהי פרשנות של הכותב. בכתיבה אקדמית על הכותב להציג את הציטוטים באופן יבש, ואחר כך (או לפני כן) לפרש ולהסביר אותם. ציטוט הוא לא טקסט דרמטי. אבל חשוב להוסיף פסיקים, נקודות ומקפים.
אם הניסוח של המרואיין לא תקני - לא לתקן לו. במקרים שבהם הקורא עלול לא להבין למה התכוון המרואיין, והמראיין יודע, הוא יכול להוסיף בסוגריים מרובעים מילים משלימות, להסביר בסוגריים למה הכוונה + קו מפריד וראשי התיבות של המראיין, אך יש להיזהר מתיקון יתר, ולעשות זאת רק במצבים שבהם הדבר הכרחי.
סימן קריאה
אין להוסיף סימני קריאה להעצמת הדרמטיות. זוהי פרשנות של המראיין.
סימן שאלה + סימן קריאה (?!)
אין להוסיף סימנים אלה להעצמת הדרמטיות. זוהי פרשנות של המראיין.
שלוש נקודות
אין להוסיף שלוש נקודות להעצמת הדרמטיות. זוהי פרשנות של המראיין. יש להוסיפן רק במקרים שבהם הציטוט נקטע.
סוגריים עגולים
גם הסוגריים הם פרשנות של המראיין. במקומם אפשר להוסיף פסיק.
מירכאות של סגי נהור
יש להוסיפן רק המראיין בטוח שהמרואיין התכוון לכך.
